על חובת הקטנת הנזק בביטוח ימי

מטען קוורץ שנשלח מתורכיה לחברת אבן קיסר שדות ים בע"מ בהובלה ימית, לא הגיע ליעדו. חברת מנורה, מבטחת המטען, פיצתה את אבן קיסר והיא תבעה מבעל האנייה בה הובל המטען את הכספים ששילמה, בסך של 77,925 $, וזאת במסגרת תביעת שיבוב שהגישה לבית משפט השלום בתל אביב.

מעשה שהיה כך היה: בחודש אוגוסט 2011 רכשה אבן קיסר מספק שלה בטורקיה 3,300 טון קוורץ בתפזורת, שערכו לפי חשבון הספק היה 231,000 $. בסמוך לאחר מכן, הוטען המטען על האוניה "CHRONIS". האנייה לא הגיעה לישראל, והמטען לא נמסר לאבן קיסר, שכן מספר ימים לאחר תחילת ההפלגה, עגנה האנייה בנמל בקפריסין בשל תקלה במנועה. נציג האנייה הודיע כי בעלי האנייה הכריזו על general average וכי האנייה לא תשלים את מסעה לישראל. האנייה שהתה, אפוא, בנמל בקפריסין כחצי שנה, ובתחילת חודש פברואר 2012 חזרה לנמל המוצא, שם הוחזר המטען לספק הטורקי.

לטענת מנורה, בעקבות סיכום בין אבן קיסר לבין הספק, זיכה האחרון את אבן קיסר בגין התשלום שאבן קיסר שילמה עבור המטען שלא הגיע לידיה (בסך 231,000 $), אולם במקביל הוא גם חייב אותה בהוצאות החזרת המטען לטורקיה והטיפול בו בסך של 143,676 $. הוצאות אלו כללו, לטענת מנורה, את עלות גרירת האנייה, עלויות הנמל בטורקיה, עלות ההובלה חזרה למפעל הספק ועלות הטיפול והשמשת המטען שהוחזר, והן הוצאו על ידי אבן קיסר במסגרת חובתה להקטנת הנזק ומהוות הוצאות שנועדו להצלת המטען מאובדן מלא, המכוסות בפוליסה. אף על פי כן, שילמה מנורה למבוטחתה, אבן קיסר, רק 54% מהוצאות ההחזרה (77,925 $), וזה הסכום שתבעה מבעל האנייה במסגרת תביעת השיבוב.

בעל האנייה סרב לשלם את ההוצאות, וטען שאין מדובר בתביעה רגילה של מטען שלא הגיע ליעדו, אלא בניסיון לגבות ממנו כספים במסגרת "סידור מסחרי" בין שלושה גורמים העובדים יחד עשרות שנים, שעה שלאבן קיסר, המבוטחת, לא נגרם נזק בגין הובלת המטען.

לטענת המוביל הימי פוליסת הביטוח – פוליסה מסוג "כל הסיכונים" בהתאם לכללי המכון A - אינה מכסה את הוצאות הספק, והיא גם אינה כוללת כיסוי בגין נזקים לא ישירים או נזקים הנגרמים מעיכובים ובלאי רגיל.

ראשית, דחתה כבוד השופטת אפרת בוסני את טענת בעל האנייה, כי הפסקה האחרונה לפוליסה, אשר קובעת כי על מטענים מוחזרים שאינם ארוזים (UNPACKED) חלים סעיפי המכון C, המצמצמים את היקף הביטוח, אינה חלה בענייננו, וזאת לאור העובדה שמדובר במטען שהובל מלכתחילה בתפזורת: "מטען בתפזורת, אינו בבחינת מטען "לא ארוז" עליו חלים הוראות סעיפי המכון C המצמצמים את היקף הכיסוי הביטוחי. מטבע תכונותיו מטען המובל בתפזורת מובל בבטן האנייה ולא נארז, ואין לראות בו כמטען שאריזתו המקורית נפתחה לגביו חלה ההחרגה בפוליסה וסעיפי המכון C. יתר על כן, בתוספת לפוליסה בפסקה הנוגעת לתיאור סוג האריזה (KIND OF PACKING) בשורה הרביעית, צויןIN" BULK ", ולא ""UN PACKED והדבר מלמד כי התובעת לא ראתה במטען בתפזורת מטען לא ארוז וכי המטען בו עסקינן בוטח בפוליסת ביטוח כל הסיכונים על פי תנאי כללי המכון A...".

שנית, נקבע כי ברמה העקרונית, טענות מנורה לכך שהוצאות שנועדו להציל מטען מאובדן מלא ולהקטין נזק שהינו מבין סיכונים המכוסים בפוליסה, יכול שיהיו מכוסות בפוליסת הביטוח הימי שהנפיקה הנתבעת, וזאת לאור סעיף 16 לסעיפי המכון A החלים על הכיסוי הביטוחי של המטען, אשר קובע את חובת המבוטח להקטין את נזקיו, וכי עליו לנקוט באמצעים סבירים להקטנת הנזק. "מכוח חובה זו", קבע בית המשפט, "מוטל על המבטחת, במסגרת הכיסוי הביטוחי בפוליסה ימית, לפצות את המבוטח בגין אותן הוצאות שהוצאו על ידי המבוטח בצורה נאותה וסבירה בקשר עם חובותיו להצלת המטען או להקטנת הנזק המבוטח כהוצאות "דין וטורח" (Sue and Labour Charges) בהתאם לסעיף 64 לחוק הביטוח הימי האנגלי והוצאות היזק כללי על פי סעיפי המכון A. הוצאות כאלה, בהתאם למלומד חכם כדורי בספרו, תחשבנה כבנות כיסוי, אם הוצאו לטובת נשוא הביטוח ומדובר בהוצאות סבירות שהוצאו על ידי המבוטח, באי כוחו, עובדיו או מקבלי נכסיו, להבדיל מאדם זר או מתנדב. בגדר הוצאות אלה כולל המלומד כדורי הוצאות פריקת האנייה בנמל מצוקה, אחסון, הוצאות טעינה מחדש ושיגורו באנייה אחרת לנמל היעד המקורי וכן הוצאות מיוחדות שנעשו להצלת הטובין עקב התרחשותו של סיכון מבוטח".

על אף האמור, נדחתה התביעה בשל כשל ראייתי בהסבר סכום ההוצאות ועצם גבייתן בפועל: "אולם, על מנת שניתן יהיה לראות בהוצאות אלה כהוצאות הקטנת הנזק הכלולות בסיכון המבוטח, על התובעת להראות שהוצאות הספק הוצאו בקשר למטען ולהסכמתו לקבל חזרה את המטען ולזכות את אבן קיסר בתשלום ששילמה עבור המטען ובעיקר כי מדובר בהוצאות סבירות שהוצאו בפועל על ידי אבן קיסר... ראשית, לא הובאה הוכחה לכך שחשבונית החיוב של הספק בגינה הוגשה התביעה, אכן שולמה בפועל על ידי אבן קיסר... שנית, לא השתכנעתי מהראיות שהוצגו שחשבון הוצאות הספק הוצא בפועל על ידי הספק בעקבות החזרת המטען לידיו וכתנאי לקבלתו את המטען ולזיכוי אבן קיסר תמורתו, כי מדובר בהוצאות סבירות וכי הוצאות אלה כללו עלות גרירת האנייה, עלויות הנמל בטורקיה, עלות ההובלה חזרה למפעל הספק ועלות הטיפול והשמשת המטען שהוחזר, כטענת התובעת. לא הובא לעדות גורם כל שהוא מטעם הספק על מנת שיאיר את העין לגבי עלויות הספק בפועל בעקבות החזרת המטען, נחיצותן, שיעורן וסבירותן. התובעת לא הביאה לעדות גם את הגורם באבן קיסר עמו עמד הספק בקשר לצורך הוצאת חשבון הוצאותיו ולמתן הסבר אודות סבירותן, נחיצותן ותשלומן בפועל. מר רוכל, העד היחיד מטעם אבן קיסר אישר כי הוא לא עבד מול הספק בצד המסחרי, לא טיפל בסיכום בינו לבין אבן קיסר ובמשא ומתן שהתנהל להחזרת המטען לספק ולא היה מעורב בנושא חיוב הספק בגין הוצאותיו... שלישית,... חשבון הוצאות הספק, כמו גם תשלום התובעת פיצוי לאבן קיסר הוא פרי של משא ומתן ופשרה בגין שלושה גורמים קשורים, שטעמיו ונסיבותיו לא הוכחו".

מנורה חויבה, אפוא, לשלם לבעל האנייה הוצאות בסך של 25,000 ₪.

[תא (ת"א) 8860-02-13 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' YAPI KREDI FINANSAL KIRALAM, פסק דינה של כב' השופטת אפרת בוסני מיום 27.12.18. התובעת יוצגה על ידי עוה"ד אילן אורלי, והנתבעת יוצגה על ידי עוה"ד יונתן פרידלנד].